עשיתי את זה פעמיים. בגיל 27 ובגיל 35. שני הריונות לא מתוכננים משני גברים לא רצויים. פעמיים השתנתי על מקל, פעמיים חטפתי חום, אמרתי הולי שיט, בכיתי לכל החברות שלי, הלכתי לרופאה, ראיתי שק היריון, קבעתי תור, עשיתי הפלה. בפעמיים אחרות, בגיל 40 ו-41, היו לי שני הריונות רצויים מגבר מצוין. פעמיים השתנתי על מקל, פעמיים חטפתי חום, אמרתי הולי שיט, בכיתי לכל החברות שלי, הלכתי לרופאה, ראיתי שק היריון, ופעמיים ילדתי בן. ארי נולד במאי, כמו בהפלה השנייה, וגוני, הבכור שלי, נולד בול ביום השנה להפלה הראשונה. שלושים בדצמבר. 12 שנים אחריה ועוד דקה לפני שנה חדשה.
אני לא מצליחה להבין אנשים שמתנגדים להפלות. מה זה עניינכם? זה כמו שתתנגדו ללידות. זה לא קשור אליכם. יש אנשים שנועדו להיוולד ויש כאלה שלא. ואל תחשבו שאני מאלו שאומרות "שטויות, זה אפילו לא תינוק אמיתי, זה קל". זה לא שטויות וזה כן תינוק וזה בהחלט לא קל. בגללי מתו שני יצורים חיים עם הגנים שלי ודנ"א משל עצמם ונשמה. כן. אני יודעת את זה, ובכל זאת החלטתי להכניס את עצמי לחדר ניתוח ולעבור גרידה בהרדמה מלאה, כי לא הייתה לי ברירה. זה לא עניין של כסף ולא של העצמה נשית ולא שום דבר. זה עניין של אחריות. אחריות על משפחה.
בכוונה אני כותבת על זה עכשיו, סתם באיזה יום משעמם של סוף הסתיו. לא ביום ההפלות הבינלאומי, לא ביום האישה הבינתחומי ולא ביום התעשי-מה-שבא-לך המזרח תיכוני. בכל יום נשים נכנסות להריונות לא רצויים. כל הזמן. זה לא נגמר. ממש עכשיו יש מישהי בשכונה שלך שתופסת את הראש, ויש מצב שאף אחד לא אומר לה שתעשה מה שהיא רוצה ומה שהיא צריכה. שלא תקשיב לאף אחד, חוץ מאשר לעצמה ולילד הזה שבבטן שלה. אולי אף אחד לא אומר לה שהיא צריכה לתת לו כבוד, גם אם היא תחליט לעשות הפלה.
אני זוכרת כמה זה מפחיד. כמה זה אמיתי. איך שבתוך מהפכת הורמונים ובחילות, את אמורה להיות שקולה ויציבה. ולא רק את. גם הבחור שהכניס אותך להיריון, והאנשים שאת מספרת להם, והאישה שמראיינת אותך בוועדה מטעם המדינה, זו שמחזיקה בידיים שלה את ההחלטה אם את ראויה לקבל תוקף חוקי לגורל שלך. אני זוכרת שהיא אמרה לי, תגידי תודה שאת לא נשואה. בחיים לא אמרו לי משפט כזה. לשנייה זה נשמע כמו קללה.
אני בקושי חושבת על העוברים ההם שלי. אלו שהרגתי. בטח שלא אחרי כל כך הרבה שנים. מי זוכר את זה בכלל. אין טעם להתעסק בזה. ככה כיוונתי את החיים שלי, וגמרנו. זה היה נכון לאותו זמן ואני לא מתחרטת. אם להיות רוחנית אז הנשמות שלהם עברו הלאה, ואם להיות שפויה אז הם מתו ונגמרו וחסכו ממני ומעצמם חיים של סבל עם אימא בודדה ומרירה ואבא מתוסכל שלא רוצה אותם. כל השאר זה מזל. מזל שחיכיתי, מזל שפגשתי את אבנר, מזל שנולדו לי שניים אחרים. מזל שאני חיה בעידן שבו הצלחתי לקבוע מה יהיה המזל שלי בחיים.

(פורסם במקור ב"לאשה"  ומובא כאן באישור הכותבת)

יום ההולדת שלי השנה היה נהדר. גם ביליתי עם אהובי בחופשה נפלאה ברומא (המלצות למסעדות יינתנו בשמחה), גם חגגתי עם משפחתי האהובה את החלפת הקידומת. יעלי נולדה לפני שלוש שנים, יום לפני תאריך יום ההולדת שלי ומאז אנחנו חוגגות בצוותא וגם עם עמית, בכורתי, שנולדה עשור לפניה ובשלהי חודש ינואר. אז יום הולדת אצלי הוא אירוע נחמד שתמיד קשור כך או אחרת גם לילדים, שאני אוהבת מאוד.

אבל יום ההולדת שלי לפני שנה נראה אחרת. את יום ההולדת הקודם שלי ביליתי בבית החולים אסותא ואף שבעלי עשה כמיטב יכולתו להנעים את זמני, מצב הרוח שלי לא היה מרומם במיוחד. שבועיים קודם לכן מיררתי בבכי מול מקל פלסטיק לבן שעליו מתנוססים שני פסים ורודים.

לקח לי שנה לשבת ולכתוב את הפוסט הזה. אולי זה קשור לחינוך שקיבלתי, שלא מדברים על כל "הדברים הנשיים האלו" בציבור. אולי זה קשור לכך שבמדינה שבה כולן מדברות על הריון ומנסות להרות, קצת לא נעים לדבר על הפסקת הריון. אולי סתם לקח לי זמן להתבשל עם זה.

שנתיים אחרי הלידה של יעל, עדיין לא התאוששתי – נפשית או פיזית – מההריון הקודם והניתוח הקיסרי. ובכלל, זה לא היה חלק מהתוכנית שלי, להביא עוד ילד. לא היה לי ספק שאני רוצה להפיל את ההריון ומהר ככל הניתן. הבחילות שליוו אותי בשלב הזה עזרו להזכיר לי למה אני רוצה להזדרז. הפלה זה לא כיף. כבר עברתי פעם אחת הפלה לא מתוכננת ואני לא מאחלת את זה לאף אחד. ובכל זאת, לא לרצות לעבור הפלה זו לא סיבה לעבור הריון.

אז מה עושה בישראל אשה נשואה בת 39 שרוצה לעבור הפלה? ניגבתי את הדמעות והתיישבתי על האינטרנט למצוא מידע עדכני בנושא. היום, אגב, כבר יש אתר pro-choice שנותן את כל המידע על הפסקת הריון. התברר לי שהפלה בישראל מחייבת אישור ועדה שמתכנסת בבית החולים וצריכה להמליץ האם לאשר את ההפלה או לא. על פי חוק ישנם קריטריונים מאוד ברורים – ומאוד מצומצמים – שמאפשרים להתיר לאשה להפיל:

• האשה היא למטה מגיל 18 או מלאו לה 40 שנה.
• ההריון נובע מיחסים אסורים לפי החוק הפלילי (אונס או גילוי עריות) או שהוא מחוץ לנישואין.
• הוולד עלול להיות בעל מום רפואי או נפשי.
• המשך ההריון עלול לסכן את חיי האשה או לגרום לאשה נזק גופני או נפשי.

גיל 39 זה כמעט 40, אבל עוד לא. עשיתי אולטארסאונד שלא יכול היה לגלות דבר לגבי בריאותו של העובר (מוקדם מדי), רק אישר שאכן אני מאוד בהריון. ולגבי נזק לי, הריון נוסף כנראה יביא אותי לתפוח למימדים בסדר גודל חדש שעוד לא היכרתי, אבל ללא נזק פיזי מוכח אחר (טפוטפו).

בפורומים קראתי סיפורים על המפגש עם ועדות ההריון. גיליתי שאני לא לבד בתחושת המצוקה, שאני במלכוד ואין לי מה לעשות. גיליתי שנשים רבות משקרות לועדה. בכתבה בהארץ הוצגו נתוני משרד הבריאות לפיהם יותר ממחצית הפסקות ההריון נובעות מ”יחסים אסורים”, או במילים אחרות – האשה מספרת שהילד לא מבעלה והועדה מאשרת. אולי בגלל שלשקר על הסעיפים האחרים קשה יותר? השקרים האלו, מתברר, יכולים אחר כך להתנקם באישה כיוון שהרישום על כך שעברה הפלה בגלל ילד שאינו מבעלה יכול לשמש את הבעל בבית הדין הרבני, אם וכאשר.

נתונים סטטיסטיים מחביאים מאחוריהם סיפורים מעניינים. למשל, 2% מהפונות לועדה לא מקבלות אישור. מה עושות אותן מאות נשים בשנה שאינן מקבלות אישור? מה אני אעשה אם לא אקבל אישור? בשלב הזה  התחלתי לחשוב על האפשרות שזה יקרה. להביא ילד רביעי זה לא סוף העולם. “אם לשפוט על פי נסיון העבר”, אמר לי בעלי, “הוא כנראה יצא די חמוד”. אבל מה זה יעשה לי? מה זה יעשה לזוגיות שלנו שנאבקת לשרוד בכל הריון? מה זה יעשה למצב הכלכלי שלנו ולרווחתם של הילדים האחרים? המחשבה על תינוק בבית מחממת ונעימה, אבל רק כאשר דחפתי את כל יתר המחשבות לארון קטן ואיימתי עליהן שישתקו.

אזרתי אומץ והתקשרתי לבית החולים הקרוב למקום מגורי וביקשתי לדבר עם העובדת הסוציאלית של הועדה להפסקת הריון. היא שמעה במה מדובר – אמרתי לה את האמת – והציעה לי להנדס שקר מפורט יותר: “זה הטלפון של ד”ר פלוני אלמוני, הוא עובד איתנו. תבקשי ממנו מכתב שאומר שאת סובלת מבעיה נפשית ולכן את צריכה להפיל”. אה, להמליץ לי לשקר שהזדיינתי עם גבר אחר זה לא מספיק מקצועי. אם כבר לשקר, אז שיהיה עם רופא פסיכיאטר. מעניין איך שקר מתועד כזה יוכל להתנקם בי בעתיד. אולי בתחקירים ביטחוניים או אם ארצה להתמודד על איזה תפקיד בכיר. היה לי ברור שלועדה בהדסה עין כרם  כבר לא אגיע.

אם כך, הפלה לא חוקית? איך בכלל מוצאים רופא שיסכים לעשות את זה? אני מוכנה לשלם, אבל אני לא מוכנה לסכן את הבריאות שלי בשביל זה.

הישועה נמצאה לבסוף בדמות בית החולים אסותא, שהיו מי שתיארו את הועדה להפסקת הריון שם בשם המחמיא (באמת!) “חותמת גומי”. בדיוק מה שהייתי צריכה. אני מקווה שאני לא עושה עכשיו בעיות לבית החולים הזה להמשיך ולאשר הפסקות הריון גם לנשים שבתי חולים אחרים היו מצקצקים בפניהן ושואלים אם יש לה מכתב מפסיכיאטר או אם היא בטוחה עם מי היא שכבה לפני שהתעברה. אין לי מושג כמה זה היה עולה לי בבית חולים אחר – לאסותא שילמתי 2000 ש”ח וזו היתה מתנת יום ההולדת שלי לעצמי.

העובדת הסוציאלית באסותא היתה חמה וסימפטית. היא מילאה איתנו טופס בגודל מפת שולחן וסיכמה עם יתר חברי הועדה ש-39 הוא מאוד קרוב ל-40 ואפשר לאשר על בסיס הגיל. את האישור קיבלנו מיד ומשם המשכתי לחדר הניתוח, הרדמה, גרידה והתאוששות. החיים שלי חזרו למסלולם.

מאז, הצער והחרטה על ההפלה שעשיתי מלווים אותי… לא, בעצם לא. אני שלמה עם ההחלטה שקיבלתי ומלאת הקלה על הפתרון שנמצא בדמות בי”ח אסותא, שמנע את הצורך לשקר או לעבור הפלה בלתי חוקית. אני עדיין כועסת על כך שהחוק במדינה שלי מחייב נשים להיות במצבים כאלו. הגיע הזמן לשינוי.

פורסם במקור בבלוג של הכותבת, כמו כן, ראיון במסגרת התכנית "משפחה גרעינית" בגל"צ

דיבורים על הפלה במרחב הציבורי תמיד מלווים בדרמה. צד אחד מזהיר כי הצער והיגון ילוו אותך עד סוף ימייך. התינוק העתידי שלך דופק על שערי רחמך ואם לא תפתחי לו, הוא יסתובב עצוב ובלתי ממומש עד קץ הדורות. צד שני מחזיר ומתריע שאת צריכה לדעת מה טוב לך. את צריכה להחליט ולעמוד על שלך ולהילחם בכל מי שלא יהיה שינסה להגיד לך אחרת, כי זו לא רק את, זו כולנו, והאישי הוא הפוליטי והפוליטי הוא האישי, ואת חיילת במהפכה.
במציאות שלי, העניין קצת יותר פשוט. כשנכנסתי להריון בלי שהתכוונתי דיברתי עם כל נשים בסביבתי הקרובה וגיליתי שכמעט כולן עשו הפלה מתישהו בחייהן. לא ידעתי על זה קודם לכן והן לא דיברו על זה גם אחרי שהסתיים עניין ההפלה שלי. ואז הבנתי שיש גם מצב ביניים: מצב שבו נשים מתלבטות מה לעשות עם המצב הזה שהן נקלעו לתוכו ואז הן מחליטות. וההחלטה היא לא דרמטית לשלילה או לחיוב, רק בעיה שיש לפתור ולעבור הלאה.
החלטתי לתת קול למצב הזה, כי החיים הם לא תמיד דרמה מסרטים משנות ה-80. כך נראתה ההפלה שלי.

חגית גרנות

יום שני בערב
הוא אומר לי: הבטן שלך משונה. נראה לי את בהריון.
כבר יש לנו ילדה, והוא מכיר היטב את הבטן שלי, אז דבריו מעוררים הד אצלי בראש. אבל ילד עכשיו? זה כל כך לא קשור שהוא ודאי מתבדח. אבל אני גם יודעת להתבדח: יש לי עוד סטיק לבדיקת הריון בבית מימי טיפולי הפוריות. והנה, אני הולכת לשירותים כדי להראות לו את שני הפסים.
אוי ואבוי, אני בהריון!

יום שני בלילה
לי ברור שאני לא הולכת לעבור הריון נוסף עכשיו. ובטח לא עוד פעם חופשת לידה ועוד פעם לגדל ילד קטן נורא ולעבור איתו את השנה הראשונה בלי השינה ובלי העבודה ועם ההתכנסות פנימה. הלו. עוד לא התאוששתי מהקודמת.
הוא דווקא מתלבט. אם הוא כבר פה, לא נקבל אותו בברכה? אולי דווקא ייצא בן הפעם?
אני מנסה להקשיב. זה גם שלו, הדבר הזה שהגיח פתאום בתוכי.
לא. אין סיכוי.
בטח, הוא מחבק אותי, מה שתחליטי.

יום שלישי בבוקר אחרי לילה בלי שינה
אני אצל הרופאה בחדר הטיפול הדחוף של קופת חולים כללית. אולטראסאונד זריז מגלה שאכן, יש שק הריון. חמישה שבועות.
הרופאה מספרת לי שלקראת גיל 40 נשים עם שחלות פוליציסטיות (שעד כה התקשו להיכנס להריון, משום שהווסת מגיעה רק פעם בכמה חודשים) הופכות מעשה שטן לפוריות יותר.
ביקור באתר איכילוב מגלה לי שהוועדה להפסקות הריון מתכנסת בימי חמישי.

יום חמישי בשתים עשרה בצהריים
אז מי פה לא לוועדה, קוראת הפקידה בקול, בחדר מלא נשים, והורסת כל סיכוי שהיה אי פעם לפרטיות במדינה הזאת. וואלה, לא אני. אני זאת שמשלמת 390 שקלים שלמים לוועדה להפסקת הריון בבית חולים ציבורי. זהו סכום המינימום שכולן חייבות לשלם. למה זה עולה כל כך הרבה? אני לא יודעת
12:35 – שיחה של 5 דקות עם עובדת סוציאלית. יש לנו ילדה קטנה נורא, אנחנו מסבירים לה, זה לא מתאים עכשיו. אין בעיה, היא חותמת על הטפסים.
14:00 סוף סוף הוועדה עצמה מתחילה. רופא בכיר במחלקת הנשים של איכילוב שאני מכירה מהלידה המדהימה שחוויתי פה, ועוד אישה שכלל לא מציגה את עצמה. הם אפילו לא עוצרים להתלבט.
14:05 חזרה לפקידה מחרבת הפרטיות. ההריון שלי צעיר מאד, ואני יכולה להפסיק אותו בעזרת כדורים בלבד. אבל לא אצלנו, אומרת הפקידה, ונותנת לי דף עם מרכזים רפואיים פרטיים. אני עוד קצת המומה ולא ממש מבינה מה היא אומרת לי ולא מבינה שהיא שולחת אותי בעצם לרפואה הפרטית

יום שישי בבוקר
אני מתחילה להתקשר לטלפונים בדף שקיבלתי מבית החולים ומבינה שכולם מוסדות פרטיים שגובים על הפלה הרבה מאד כסף.
אני מתייעצת איתו. אני יכולה לחזור לאיכילוב ולדרוש את הטיפול הציבורי שמגיע לי. אני יודעת שהוא מגיע לי והוא בטוח יהיה זול יותר. אבל אני גם יכולה לוותר על המלחמות הפעם ולהתרכז בפתרון הבעיה. עם הכסף אנחנו יכולים להסתדר. כבר בהריון הוא אמר לי שאני טיפשה שאני לא נעזרת ברפואה הפרטית. מבחינתו אין בכלל שאלה.
אני רוצה לגמור את כל העניין ומוותרת על המלחמות.

יום רביעי שלאחר מכן
הגענו למרכז רפואי רמת אביב. אנחנו מתוחים מאד, כי קראתי באינטרנט שהכדורים כואבים. אני מרגישה כאילו עשיתי תאונת דרכים או שגילו אצלי מחלה מסוכנת.
3900 שקלים! 3900 שקלים! 3900 שקלים! זה מה שעולה הפסקת הריון באופן פרטי. פקידה ממלאת טפסים, רופא ממלא טפסים (בלי לבדוק אותי אפילו!), אחות מודדת לחץ דם, והנה מגיע הכדור הראשון. הוא הכדור שאחראי על הפסקת הגידול של העובר ברחם. הכל עובר ללא תקלות.

יום שישי, כעבור יומיים
בתשע בבוקר אנחנו מגיעים שוב למרכז הרפואי רמת אביב. לא צריך רופא בשביל הפעולה הפשוטה הזאת. שוב אחות מודדת לי לחץ דם ונותנת לי כדור. אנחנו מובלים לחדר המנוחה. זהו הכדור שאחראי על הוצאת שק ההריון ורירית הרחם, וזהו החלק הכואב בתהליך. כדי לוודא שהכל כשורה, משאירים אותנו שם לשעתיים.
מצב קצת משונה, הילדה שלנו בגן, ואני עם תחבושת ענקית לספיגה מקסימלית שוכבת בחדר שנראה כמו בית חולים משודרג, ומחכה לכאבים שמזכירים לידה. למרבה השמחה, הכל עובר כשורה וללא כאבים. הדם מתחיל לזרום בקצב טוב, ואנחנו משוחררים הביתה. בשבועיים הקרובים אדמם הרבה. לא כמו אחרי הלידה, אבל כמו מחזור רציני. בשבילי הכל עבר ללא כאבים.

שבועיים לאחר מכן
בדיקה. שוב הרופא חובב הטפסים. הוא מטריח עצמו משולחנו, ובודק אותי ממש. עשרים שניות ופוסק: אין כבר הריון.
4290 שקלים. יומיים מחלה מהעבודה. בוקר של אי נוחות. היה ממש יכול להיות גרוע יותר.

שרון אורשלימי מבקשת בבלוג שלה סיפורים מוועדות להפסקות הריון, כחלק ממהלך לוביסטי להכנסת הסיבות של אי שימוש באמצעי מניעה או שימוש כושל באמצעי מניעה לסל התרופות (אלה ההפלות היחידות שאינן כלולות בסל).

וכך היא אומרת:

אני מבקשת להוציא כמה שיותר חוויות של נשים מהועדות להפסקת הריון אל האור. לדפי הרשת, לאתרי חדשות, לצוותים רפואיים, למקבלי/ות ההחלטות. אז אני קוראת לכן, נשים יקרות, שלחו אליי סיפורים שלכן על הועדות להפסקת הריון ואני אפסרם אותם, בעילום שם, בבלוג.

קליק למעבר לבלוג של שרון ויצירת קשר איתה

[פורסם לראשונה בערוץ היהדות של ynet, ומובא כאן באישור המחברת]

אלה שמות הנשים

המככבות בפרשת שמות: שפרה ופועה המיילדות, בת לוי, אחות משה, בת פרעה ונערותיה, שבע בנות כהן מדיין וביניהן ציפורה – והנשים המנצלות את שכנותיהן המצריות. פתיחת החומש השני בחמשת חומשי תורה, חובקת נשים רבות.

המשותף לנשות פרשת שמות הוא עיסוקן האמיץ בהצלת חיים. המיילדות מצילות את הזכרים העבריים מסכנת הכחדה, תוך שהן מסכנות את חייהן: אחות משה, אמו, בת פרעה ונערותיה המתמסרות להצלת חייו של משה התינוק, וגם הן עושות זאת תוך סיכון חייהן. האחיות המדייניות מושיעות את משה הפליט שברח ממצרים, וציפורה מצילה את משה ואת בנם במפגש הפלאי במלון.

בעת נעילת שער – היעלמותן של האלות הגדולות

קבוצת הנשים העוצמתית שלפנינו, היא בעלת אופי בראשיתי, מהדהדת ומזכירה את נשות ספר בראשית. אלו נשים אקטיביות, שפותרות בעיות ולוקחות אחריות אדירה על המציאות. תחילת ספר שמות עוד משמרת את הנשיות האקטיבית, אך זו תלך ותימוג בקרוב. לא נשמע על יוכבד או על שפרה ופועה, גם צפורה שמלה את בנה תידחק, תיעלם ואולי תגורש.

בספרות התלמוד מנסים החכמים לעשות תיקון מסוים להשתקה, והמדרש מחזיר לחיים את שפרה ופועה ההופכות ליוכבד ומרים או ליוכבד ואלישבע. חז"ל גם מחתנים את מרים ומציעים לה חיים ארוכים. אבל גם במדרשים מוקטנות נשות שמות, והופכות ממושיעות ל"אישה היהודייה של"… האישה היחידה שתשרוד בקושי את העלמת הנשים המושיעות של ספר שמות היא מרים. אכן, מרים תצטרע, וחז"ל אף "יחתנו" אותה עם גברים שונים, אבל האגדות על בארה ומימיה מחלחלות ומקעקעות במקצת את ההשתקה של נשות שמות.

 אפרת שלפני עמותת "אפרת"

פסוק די שולי בדברי הימים מעורר את חז"ל לקשור למרים גם את השם "אפרת": "וַתָּמָת עֲזוּבָה וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת חוּר" (דברי הימים א', ב', י"ט). תרגום יונתן משלב כדרכו מסורות אגדיות בתוך התרגום ואומר: "ומתה עזובה ונשא כלב את מרים המתקראת אפרת". ובמדרש שמות רבה המאוחר יותר, נאמר: "על שום מה נקרא שמה של מרים אפרת? מפני שפרו ורבו ישראל על ידה". להמשיך לקרוא המיילדות ועמותת אפרת: כל השוני שבעולם

[בעילום שם]

*

יו! את ענקית!! פלטתי בהערצה והשתהות כשמ' העוד-שנייה-כורעה-ללדת פתחה לי את הדלת. עבר שבוע מאז שראיתי אותה ונראה כאילו זיגי לא מפסיק לזלול. גם לא נותן לה מנוחה. אחת לכמה זמן היא נתקפת צירים-לייט, אבל זיגי לא נראה בקצה המנהרה. התיישבנו מיד, גם אני בימים אלה בקושי עומדת על הרגליים, עקב כאבים מסתוריים בבטן התחתונה, ודיברנו עימו בתבונה: הסברנו לו שדי, צריך לצאת. הגיע הזמן ומ' כבר מיצתה את העניין הזה של ההריון והמישׂחֶה שנפתח לה בבטן. היה נחמד ועכשיו זמן לצאת לאוויר העולם. פנינו לרגש שלו: להמשיך ולתפוח בפנים זה לא לחשוב קדימה ולא לחשוב על אמא..  ועוד כהנה וכהנה. השיחה גלשה לה לסקירת מערכות ישראל של זיגי עד כה, מ' ציינה לשבח את הרופא שליווה אותה ואני קוננתי על כך שלא ניתן למצוא בארצנו רופאה ראויה לרפואה.

לא בא לי שיחנכו או יוכיחו אותי, שישפטו או יפלשו, שיתעלמו מקיומי יבדקו ויתקתקו על המחשב מילים סתומות. רוצה מישהי שתתייחס אליי, תראה אותי, תסביר לי ותתעניין בשביל להבין את ההקשר ולעזור לי להבין בעצמי ולשמור ולקחת אחריות על בריאותי ועל הגוף שלי. לא שאצטרך להצטדק, שאתנתק או אתכווץ. אני כבר שבועיים עם הכאבים האלה ורק דוחה ודוחה את הביקור אצלה. "אוקיי, אבל בינתיים פשוט לכי ותשתיני על מקל. בשביל זה את לא צריכה רופאה."  איך לא חשבתי על זה! את מלכה!! נפרדנו, מעלות את האפשרות להפגש בשבוע הבא  מחלקה ליד מחלקה, איחלתי לחיילת ולזיגי בהצלחה.

 בק אין דה סיטי, חניתי ושמתי פעמיי אל הסופרפארם.

כעבור חצי שעה ישבתי על האסלה קוראת שוב ושוב את דף ההוראות, מביטה בפס שהופיע ושוב בדף ושוב בפס ולא מצליחה להפסיק לחייך. דבר ראשון אני צריכה לדבר עם הדבר הטוב. חיוך. שולחת הודעה שיחזור אליי כשמתפנה. דבר שני – לקבוע תור למחר, אסור לי לאבד זמן. חיוך. קובעת תור. רופאה חדשה. אנחהוחיוך. עכשיו גוגל, לבדוק וללמוד על כל האפשרויות והביורוקרטיה. חיוך. מעניין.. אפילו הביורוקרטיה לא מורידה לי ת'חיוך!! מתקשרת לש'. היא רוצה לבוא. בסדר, אבל אני בסדר. באמת. את מוזמנת. חיוך. עכשיו, עד שהוא יתקשר, אני אכין  מרק כתום. חיוך. חיוך. חיוך. חי-יוך.

"הי, מה קורה? מה את עושה? מבשלת?? חשבתי שאני אבוא לתמוך בך בשעתך הקשה, להרגיע ואני רואה שאת כולך צוהלת." "כן, אני יודעת שזה טיפשי, אבל אני לא מסוגלת להפסיק לחייך!  הו, הנה הוא מצלצל. אני שנייה הולכת הצידה לדבר איתו. נקווה שהוא לא יתחרפן לי."

 "הי, איפה אתה?" "בדרך הביתה, מה קורה?" "אתה נוהג?" "כן" "אולי תעצור רגע בצד" "למה מה קרה?" "הכל בסדר" "אז מה, מה קרה? מה את בהריון?!" "–" "את בהריון!" "חיוך" "—" "עשיתי ת'בדיקה וזה חיובי. קבעתי תור למחר בבוקר. יום ראשון אני עושה ת'בדיקות דם ושני, אני אטפל בזה. יש לי זמן עד שבוע שביעי להליך התרופתי…" "אני יודע שאני אמור להתחרפן עכשיו ולברוח בזעקות, אבל אני לא יכול להפסיק לחייך". "אני יודעת, גמאני." "אני יודע שזאת בחירה שלך ושזה הגוף שלך ולא אגיד לך מה לעשות, אבל את בטוחה?" "כן. זאת לא שאלה." "חיוך". "חיוך בחזרה". להמשיך לקרוא יומן מסע – הפסקה

[פורסם לראשונה בבלוג ואן דר גראף אחותך ומפורסם כאן באישור הכותבת]

אתם מודעים לזה שהרבה מאוד נציגי ציבור, שאנחנו משלמים את משכורתם, תומכים בגלוי בפעילות של אגודה שחושבת שהגוף שלנו לא שייך לנו? לפניכם פוסט אורח נפלא וחשוב של שיר, פעילה במחאה נגד אגודת אפרת.  קראו ועזרו לעצור את הסחף.

__________________________

הרבה פיקסלים וזעם נשפכו ברשת בשבוע האחרון, מאז שנודע שאגודת אפרת תקבל את פרס ירושלים, במסגרת כנס בו ינכחו אישי ציבור, פוליטיקאים ואנשי חברה אזרחית. הרבה, אבל ייתכן שלא מספיק.

לשם שינוי, אני רוצה לפתוח בצד החיובי. תמיכה בנשים ובנערות שהרו ורוצות להמשיך את ההריון היא דבר מבורך ונהדר. למעשה, היא דבר מבורך ונהדר עד כדי כך שלא ברור מדוע בישראל, שהיא שיאנית טיפולי ההפריה לנשים (אבל מצד שני, כדאי שלא תזכירי שאת מתכננת הריון בשנתיים הקרובות בראיון עבודה, ועל חופשת לידה נורמלית ושוויונית לשני ההורים אין על מה לדבר), עמותות פרטיות צריכות לתמוך בדבר כל-כך בסיסי; עמותות, ולא מדיניות ממשלתית בריאה החפצה לראות כאן משפחות ודורות חדשים שאינם תלויים בחסדי קצבאות ממשלתיות.

אם זה כל מה שאפרת היו עושים, אשריהם ואשרי הנעזרות בהן. רק שזה לא המצב.

במסווה של תמיכה ועזרה, אגודת אפרת משקרת ביודעין לנעזרות בה ומפעילה עליהן שלל מניפולציות, ומעודדת אותן לנתק ממשפחתן וסביבתן אם יש חשש שתתמוך בהחלטה להפיל, מתוך התפיסה שאף אישה הרה, אי פעם, לא באמת רוצה או רצתה להפיל את עוברה. כמו כן, עדיף שההרה לא תעבור בדיקות רפואיות אשר נועדו להבטיח את שלומה ואת שלום העובר – רק שתשמור את ההריון, ותלד בסופו של דבר. זה לא מקרי שכל התומכים באגודה הזו, מהרבנים הראשיים ועד לחברת הכנסת ציפי חוטובלי, מדברים על "הצלת עוברים", ולא על משפחות או נשים. נציגי אגודת אפרת יספרו על החרטה העמוקה האוחזת בכל נערה או אישה שאי פעם עברה הפלה, או ימציאו שלל בעיות רפואיות שמעולם לא התקיימו כדי להלך אימים על מי ששוקלת לבצע הפלה – אבל הם לא יספרו על המשמעויות הכרוכות בלהיות אם חד הורית בגיל 18 (או 38) שצריכה לפרנס ילד במדינה שבה משפחות חד הוריות או נתמכי קצבאות ממשלתיות נתפסים כעלוקות. העיקר שההרה תלד, גם אם זה יעלה לה בבריאות, בקשרים עם משפחתה וחבריה, או ביכולת הבחירה וההשתכרות שלה בעשרים השנים הקרובות.

הדעה השוללת הפלות היא דעה לגיטימית. לעומת זאת, הפעלת מניפולציות רגשיות ומניעת מידע רפואי חשוב מנשים ונערות הרות אינן לגיטימיות והן דברים שיש לדווח עליהן להסתדרות הרפואית, במיוחד כשמעורבות קטינות וחסרות ישע במניפולציה. עם זאת, אין לי בעיה עם כנס פרטי המעניק פרס לאגודה פרטית. אבל יש לי בעיה – למעשה, יש לכולנו בעיה – כשנציגי הממשלות הנוכחית והבאה מגיעים לכנס הזה, ובתשובה לשאלה מדוע הם מוכנים להראות בכנס אשר מעניק פרס לאגודה שפועלת באמצעות מארג שקרים ורמייה הם עונים ש"חשוב לשמוע את כל הדעות", או ש"אני מופיע רק במושב אחד בכנס", וזאת אם הם טורחים בכלל להגיב. אם הדעה שאישה היא מכונת הולדה מהרגע שנכנסה להריון היא דעה לגיטימית, אני תוהה אם הדעה שמזרחים וערבים הם נבערים ונחותים מטבעם היא גם כן דעה לגיטימית שהמגינים על פועלה של אפרת היו שמחים לשתף פעולה איתה ולשבת ולדבר בכנס שמעניק פרס לעמותות פרטיות המקדשות אותה.

אגב, כאן חשוב לציין שכתוצאה מפעולתן של כמה פעילות פמיניסטיות בשבוע האחרון, כל הדוברים מהכנסת מכל הקשת הפוליטית קיבלו פניות ישירות בנוגע למעורבותם בכנס. בנקודת הזמן הזאת, אתם יכולים להיות בטוחים שהם יודעים שהם הולכים לדבר בכנס שמעניק פרס לאגודת אפרת, ושהחיים שלכם ושל הילדים העתידיים שלכם לא מעניינים אותם כמו ההזדמנות לדבר בכנס פוליטי שבועיים לפני הבחירות.

זו הבעיה של כולנו, כי אלו החיים של כולנו, וזוהי פלישה דורסנית אליהם, פטרונות ואף רשלנות בייעוץ רפואי כלפיהם מצד אגודת אפרת. זוהי בעיקר התעלמות ועצימת עיניים מצד הפוליטיקאים, אנשי הציבור והחברה האזרחית בנוגע לפועלה של אפרת במקרה הטוב, ואות מדאיג מאוד במקרה הרע. קידוש ההנחה שאם אישה או נערה נכנסות להריון בכל סיטואציה שהיא, בין אם הן בנות 13 או 30, בין אם כתוצאה מגילוי עריות, אונס או מכשל באמצעי המניעה, בין אם העובר שלהן לא ישרוד את הלידה או שההריון מסכן את בריאותן, צריכות ללדת ויהי מה הוא הרסני לכל חברה באשר ההיא. זו לא רק דה-הומניזציה של נשים הרות לתפקיד אינקובטור – זהו גזר דין מוות לחברה בריאה ומשגשגת. כי עוד לפני דמוקרטיה, במחקר אחר מחקר ובארץ אחרי ארץ הוכח ששוויון מגדרי וההתייחסות לנשים כאל בנות אדם ולא כזן נחות הנועד לרבייה או מין הוא תנאי מפתח לשגשוג. לא דמוקרטיה, לא דת, אלא שוויון.

דמיינו ישראל שבה הועדות להפסקת הריון כבר לא יאשרו כמעט אף הפלה, ויקשיחו את חוקיהן. דמיינו את עצמכן, את אחותכם או את בתכם נאלצות להתמודד מול נציגות אגודת אפרת בועדות הללו. דמיינו ישראל שבה הנגישות לאמצעי מניעה מוגבלת רק למי שיש לה כסף ורופא פרטי להשגת מרשם לכך. דמיינו ישראל שבה לא מוגש לנפגעת תקיפה מינית בבית החולים כדור לדחיית ההריון מהגוף ב-48 השעות שלאחר אונס. דמיינו ישראל שבה אין בכלל שיעורי חינוך מיני, כך שהידע על אמצעי מניעה ומין בריא מוגבל ומעוות מראש. גם בלי אפרת, אבל במיוחד בזכות אנשים הפועלים בה, יש אנשים שחושבים שהסיוט הזה הוא גן עדן ופועלים לקידומו. כשהתגובות של נבחרי הציבור העתידיים אשר ירכיבו ברובם את הקואליציה הבאה נעות על הציר שבין "זה לגיטימי לחשוב שאפשר לכפות מניפולציה ולמנוע מידע רפואי חיוני מנשים הרות" ועד ל"אני מנחה מושב בכנס, זה לא אומר כלום על היחס שלי לאגודת אפרת" ולא מתנגדות לכך בתוקף, יש לכם, לכולנו, סיבה לדאגה.

בין אם אתם מתכוונים להצביע בבחירות הקרובות ליש עתיד, עם שלם, ש"ס, הליכוד-ביתנו, הבית היהודי ובין אם לא, אתם יכולים כבר היום לעשות משהו כדי למנוע מהסיוט הזה להתגשם. פנו למפלגות ולנציגיהן, ודרשו הסברים מדוע הם מוכנים להשתתף או להשתתף ללא הבעת ביקורת על מתן הפרס (נציג מפלגת העבודה הודיע כי הוא יביע ביקורת על מתן הפרס). כי אף הזדמנות לנאום פוליטי של עשר דקות של נבחרי הציבור שלכם בפני קהל שחושב שאגודת אפרת ראויה לפרס לא שווה את עתיד האימים הזה.

__________________________

תתקיים הפגנה ברחבת מלון קראון פלאזה לפני הענקת הפרס. הפרטים כאן.

בנוסף, קו הסיוע הטלפוני של אישה לאישה המספק מידע אמין בנוגע להפסקות הריון הוא 0522-883788, והאתר הוא http://wmt.isha.org.il.

תודה לרועי רוטמן ולמיטל רוזנבוים על הערותיהם.

פורסם לראשונה בבלוג של דורה קישינבסקי OMG.

הם טחונים בכסף, אין להם אלוהים, והם שונאים אותָך: הכירי את אגודת אפרת

אנחנו. הנשים, הילדות, הבחורות והנערות שאנחנו. רק אנחנו צריכות להחליט מה קורה עם הגוף שלנו. לרוב אין מדברים על ההתלבטויות, החששות והפחדים מההיריון. נשים רבות מדווחות שלא מצאו מרחב מספק לדיאלוג נטול שיפוט והאשמה כאשר רצו להעלות ספקות לגבי היכולת שלהן להמשיך בתהליך, ולהיות שלמות איתו ועם חוויית ההורות בכללותה.

ייתכן שההריון הזה הוא מתנה משמיים עבורנו, ייתכן שההריון הזה הוא הסיבוך הכי גדול בעולם, ייתכן שההריון הזה הוא דווקא נעים ונחמד ובא בדיוק בזמן בלי שהתאמצנו יותר מדי, ייתכן שההריון הזה מזכיר לנו שאנחנו צריכות למצוא שותפים לדרך ההורות לפני שאנחנו מתחילות לפסוע בה, ייתכן שההריון הזה טומן בחובו סיכונים לנו או לעובר, כל אחת מאיתנו נושאת עימה את סיפור חייה, ועל כן כל אחת מאיתנו צריכה להחליט מהו היחס שלה להריון שלה.

הצעד הראשון הוא לדעת מה קורה בגוף שלנו. אם אנחנו מרגישות שגופנו עובר שינויים פתאומיים, אם אנחנו מבחינות כי הווסת מאחרת ואנחנו יודעות שקיימנו יחסי מין לא מוגנים, מומלץ לבצע בדיקת היריון מוקדם ככל האפשר. בדיקת ההיריון תגלה לנו את מצבנו ותאפשר לנו לקבל החלטות מושכלות הנוגעות לעתידנו ולעתיד העובר.

הצעד השני הוא להתייעץ עם האנשים שאיתם אנחנו מרגישות בטוחות. אנחנו יכולות להתייעץ עם ההורים, עם חברים וחברות, עם בני או בנות הזוג, עם היועצת בבית ספר, עם כל מי שיכול להשתתף איתנו בלבטים ולעזור לנו להגיע להחלטה

הצעד השלישי הוא קבלת מידע נוסף. אם החלטנו לבצע הפלה, כדאי שנדע כי 20 אלף הפלות מבוצעת בישראל מדי שנה וכי מדובר בהליך רפואי פשוט ונפוץ יחסית. מומלץ לקרוא על ההליך הצפוי לנו, הידע יוכל לסייע לנו לקבל החלטה ולחוש שליטה במצב.

בישראל מתרבים ומתחזקים הקולות שמנסים לגייס את הגוף שלנו למען מטרות שונות, תוך דחיקת הנשים שאנחנו אל שולי ההחלטה, ותוך ניצול הון כספי וסימבולי.על כל אישה לקחת חלק במאבק המשותף הזה למען זכות האישה על גופה כדי שכל אחת מאיתנו תוכל להיות בטוחה שבבוא היום תהיה היא זו שתקבל את ההחלטה הנכונה עבורה.

גם את רוצה לעזור?

אם גם לך יש חוויה, מחשבות או מידע שתרצי לחלוק, נשמח לפרסם בכפוף לגישת האתר.

פני אלינו: 

זכויות רבייה הן זכויות משפטיות וחירויות הקשורות לרבייה ופוריות. ארגון הבריאות העולמי מגדיר זכויות רבייה כדלקמן:
"זכויות רבייה מבוססות על ההכרה בזכותם הבסיסית של כל הזוגות והיחידים להחליט בחופשיות ובאחריות על המספר, הריווח והעיתוי של לידת ילדיהם, וליהנות מגישה למידע והאמצעים לעשות כן, ועל הזכות להשגת הרמה הגבוהה ביותר של בריאות מין ופוריות. הן כוללות גם את הזכות להחליט החלטות באשר לרבייה ללא אפליה, כפייה ואלימות."

זכויות רבייה עשויות לכלול את כל הזכויות הבאות או חלקן: הזכות להפלה חוקית או בטוחה, הזכות לאמצעי מניעת הריון, זכות לגישה לשירותי בריאות מין ורבייה איכותיים, וזכות לחינוך ותנאים המאפשרים בחירות חופשיות ומושכלות באשר לרבייה. זכויות רבייה עשויות לכלול גם את הזכות לקבל חינוך על אמצעי מניעה ומחלות המועברות במגע מיני, וחופש מכפייה של עיקור, הפלה, אמצעי מניעה. כמו כן הגנה מפני פרקטיקות מבוססות מגדר כגון פגיעה באברי מין נשיים וגבריים (למשל "מילה נשית").

זכויות רבייה החלו להתפתח כקבוצת משנה של זכויות אדם בוועידה הבינלאומית של האו"ם ב- 1968 שעסקה בזכויות אדם. התוצאה היתה הכרזת טהרן, המסמך הבינלאומי הראשון שהכיר בחלק מזכויות אלה כאשר הצהיר כי: "להורים יש זכות אנושית בסיסית לקבוע את המספר ואת המרווח של ילדיהם באופן חופשי ואחראי". אימוץ זכויות אלה באמצעות מכשירים מחייבים מבחינה משפטית היה איטי והדרגתי ושונה ממדינה למדינה. לכן מעמדן במשפט הבינלאומי מורכב.

בעצרת הכללית של האו"ם בשנת 1974 הוכרז כי "המשפחה כיחידה בסיסית של החברה והסביבה הטבעית לצמיחה ולרווחתם של כל חבריה, ובמיוחד ילדים ובני נוער, צריכה לקבל עזרה והגנה כדי למלא אחר אחריותה בתוך הקהילה. להורים יש את הזכות הבלעדית לקבוע את המספר והריווח של ילדיהם באופן חופשי ואחראי". כנס זכויות האישה ב-1975 חזר על דברים דומים.

"תכנית 20 השנה של קהיר" אומצה בשנת 1994 בכנס הבינלאומי על אוכלוסייה ופיתוח (ICPD) בקהיר. התכנית לא מחייבת פעולה, אך טוענת כי לממשלות יש אחריות לצרכי רבייה של יחידים והם אלו שצריכים להנחות את הממשלה, ולא המטרות הדמוגרפיות. היא המליצה כי שירותי תכנון משפחה יינתנו במסגרת שירותים רבייה בריאים אחרים, כולל שירותים ללידה בריאה ובטוחה, טיפול במחלות המועברות במגע מיני, וטיפול שלאחר הפלה. נושאי ICPD התייחסו גם לאלימות נגד נשים, סחר בנשים, ובריאות מתבגרים. תכנית קהיר היא מסמך המדיניות הבינלאומי הראשון שמגדיר רפואת רבייה/פוריות:

      רפואת רבייה היא מצב של שלמות פיזית, נפשית וחברתית. מצב של רווחה ולא רק העדר מחלה או נכות, בכל הנושאים הקשורים למערכת הרבייה והפונקציות והתהליכים שלה. לכן רבייה בריאה מרמזת כי אנשים יכולים ליהנות מחיי מין מספקים ובטוחים ושיש להם את היכולת להתרבות ואת החופש להחליט אם, מתי ואיך לעשות זאת ובאיזו תדירות. משתמע מתנאי אחרון זה שגם נשים וגם גברים הם בעלי זכות לגישה בטוחה, יעילה, ובמחיר סביר ומקובל לתכנון משפחה לפי בחירתם, כמו גם שיטות אחרות להסדרת פוריות שאינן בניגוד לחוק, וזכות גישה לשירותי בריאות הולמים… במימוש זכות זו, הם צריכים לקחת בחשבון את הצרכים של החיים שלהם ועתיד ילדיהם והאחריות כלפי הקהילה ".

הוועידה העולמית הרביעית 1995 על נשים בבייג'ינג, יצרה הקשר רחב יותר של זכויות רבייה:

    "זכויות האדם של נשים כוללות את זכותן לשליטה והחלטה חופשית ואחראית על נושאים הקשורים למיניות שלהן, כולל בריאות מינית ופוריות. ללא כפייה, אפליה ואלימות. יחסים שוויוניים בין נשים לגברים בעניינים של יחסי מין ורבייה, כולל כבוד לשלמות האדם, דורשים כבוד הדדי, הסכמה ואחריות משותפת להתנהגות מינית והשלכותיה."

אמנסטי אינטרנשיונל טען כי מימוש זכויות רבייה מקושר עם מימוש שורה של זכויות אדם מוכרות, לרבות הזכות לבריאות, הזכות לחופש מאפליה, הזכות לפרטיות, והזכות שלא להיות נתון לעינויים או התעללות.

קבוצת אפשרויות הפיתוח לנשים לעידן חדש (DAWN) של האו"ם, מוסיפה:

   שליטה על רבייה היא צורך בסיסי וזכות בסיסית לכל הנשים. צורך הקשור לבריאות נשים ומעמדן החברתי, כמו גם המבנים החברתיים החזקים ביותר של דת, שלטון, אינרציה מנהלית, ורווח פרטי. הדרך הטובה ביותר להבין צרכים אלו הוא מנקודת המבט של נשים עניות… נשים יודעות שלהולדת ילדים השלכות חברתיות ולא רק אישיות; אין להכחיש כי מגמות אוכלוסיית העולם צפויות להפעיל לחצים כבדים על משאבים ומוסדות עד סוף המאה הנוכחית. אבל הגוף שלנו הפך לכלי משחק במאבקים בין מדינות, דתות, גברים המצויים בראש משקי בית ותאגידים פרטיים. תכניות שלא לוקחות בחשבון את אינטרסים של נשים בחשבון לא יצליחו…

(המידע מבוסס על תרגום ועריכה של חלקים מתוך הערך Reproductive Rights בוויקיפדיה)