לקבוע את המזל שלי – ליאת בר-און

עשיתי את זה פעמיים. בגיל 27 ובגיל 35. שני הריונות לא מתוכננים משני גברים לא רצויים. פעמיים השתנתי על מקל, פעמיים חטפתי חום, אמרתי הולי שיט, בכיתי לכל החברות שלי, הלכתי לרופאה, ראיתי שק היריון, קבעתי תור, עשיתי הפלה. בפעמיים אחרות, בגיל 40 ו-41, היו לי שני הריונות רצויים מגבר מצוין. פעמיים השתנתי על מקל, פעמיים חטפתי חום, אמרתי הולי שיט, בכיתי לכל החברות שלי, הלכתי לרופאה, ראיתי שק היריון, ופעמיים ילדתי בן. ארי נולד במאי, כמו בהפלה השנייה, וגוני, הבכור שלי, נולד בול ביום השנה להפלה הראשונה. שלושים בדצמבר. 12 שנים אחריה ועוד דקה לפני שנה חדשה.
אני לא מצליחה להבין אנשים שמתנגדים להפלות. מה זה עניינכם? זה כמו שתתנגדו ללידות. זה לא קשור אליכם. יש אנשים שנועדו להיוולד ויש כאלה שלא. ואל תחשבו שאני מאלו שאומרות "שטויות, זה אפילו לא תינוק אמיתי, זה קל". זה לא שטויות וזה כן תינוק וזה בהחלט לא קל. בגללי מתו שני יצורים חיים עם הגנים שלי ודנ"א משל עצמם ונשמה. כן. אני יודעת את זה, ובכל זאת החלטתי להכניס את עצמי לחדר ניתוח ולעבור גרידה בהרדמה מלאה, כי לא הייתה לי ברירה. זה לא עניין של כסף ולא של העצמה נשית ולא שום דבר. זה עניין של אחריות. אחריות על משפחה.
בכוונה אני כותבת על זה עכשיו, סתם באיזה יום משעמם של סוף הסתיו. לא ביום ההפלות הבינלאומי, לא ביום האישה הבינתחומי ולא ביום התעשי-מה-שבא-לך המזרח תיכוני. בכל יום נשים נכנסות להריונות לא רצויים. כל הזמן. זה לא נגמר. ממש עכשיו יש מישהי בשכונה שלך שתופסת את הראש, ויש מצב שאף אחד לא אומר לה שתעשה מה שהיא רוצה ומה שהיא צריכה. שלא תקשיב לאף אחד, חוץ מאשר לעצמה ולילד הזה שבבטן שלה. אולי אף אחד לא אומר לה שהיא צריכה לתת לו כבוד, גם אם היא תחליט לעשות הפלה.
אני זוכרת כמה זה מפחיד. כמה זה אמיתי. איך שבתוך מהפכת הורמונים ובחילות, את אמורה להיות שקולה ויציבה. ולא רק את. גם הבחור שהכניס אותך להיריון, והאנשים שאת מספרת להם, והאישה שמראיינת אותך בוועדה מטעם המדינה, זו שמחזיקה בידיים שלה את ההחלטה אם את ראויה לקבל תוקף חוקי לגורל שלך. אני זוכרת שהיא אמרה לי, תגידי תודה שאת לא נשואה. בחיים לא אמרו לי משפט כזה. לשנייה זה נשמע כמו קללה.
אני בקושי חושבת על העוברים ההם שלי. אלו שהרגתי. בטח שלא אחרי כל כך הרבה שנים. מי זוכר את זה בכלל. אין טעם להתעסק בזה. ככה כיוונתי את החיים שלי, וגמרנו. זה היה נכון לאותו זמן ואני לא מתחרטת. אם להיות רוחנית אז הנשמות שלהם עברו הלאה, ואם להיות שפויה אז הם מתו ונגמרו וחסכו ממני ומעצמם חיים של סבל עם אימא בודדה ומרירה ואבא מתוסכל שלא רוצה אותם. כל השאר זה מזל. מזל שחיכיתי, מזל שפגשתי את אבנר, מזל שנולדו לי שניים אחרים. מזל שאני חיה בעידן שבו הצלחתי לקבוע מה יהיה המזל שלי בחיים.

(פורסם במקור ב"לאשה"  ומובא כאן באישור הכותבת)

מאת: Uri Baruchin

Uri is an international strategist based in London, specialising in brand, creative strategy, proposition development, CX and content. He runs a boutique agency, teaches the D&AD's masterclass in strategy, and is the strategy mentor for SCA. He writes about marketing, culture and technology. הצג פוסטים מאת Uri Baruchin