יומן מסע – הפסקה

[בעילום שם]

*

יו! את ענקית!! פלטתי בהערצה והשתהות כשמ' העוד-שנייה-כורעה-ללדת פתחה לי את הדלת. עבר שבוע מאז שראיתי אותה ונראה כאילו זיגי לא מפסיק לזלול. גם לא נותן לה מנוחה. אחת לכמה זמן היא נתקפת צירים-לייט, אבל זיגי לא נראה בקצה המנהרה. התיישבנו מיד, גם אני בימים אלה בקושי עומדת על הרגליים, עקב כאבים מסתוריים בבטן התחתונה, ודיברנו עימו בתבונה: הסברנו לו שדי, צריך לצאת. הגיע הזמן ומ' כבר מיצתה את העניין הזה של ההריון והמישׂחֶה שנפתח לה בבטן. היה נחמד ועכשיו זמן לצאת לאוויר העולם. פנינו לרגש שלו: להמשיך ולתפוח בפנים זה לא לחשוב קדימה ולא לחשוב על אמא..  ועוד כהנה וכהנה. השיחה גלשה לה לסקירת מערכות ישראל של זיגי עד כה, מ' ציינה לשבח את הרופא שליווה אותה ואני קוננתי על כך שלא ניתן למצוא בארצנו רופאה ראויה לרפואה.

לא בא לי שיחנכו או יוכיחו אותי, שישפטו או יפלשו, שיתעלמו מקיומי יבדקו ויתקתקו על המחשב מילים סתומות. רוצה מישהי שתתייחס אליי, תראה אותי, תסביר לי ותתעניין בשביל להבין את ההקשר ולעזור לי להבין בעצמי ולשמור ולקחת אחריות על בריאותי ועל הגוף שלי. לא שאצטרך להצטדק, שאתנתק או אתכווץ. אני כבר שבועיים עם הכאבים האלה ורק דוחה ודוחה את הביקור אצלה. "אוקיי, אבל בינתיים פשוט לכי ותשתיני על מקל. בשביל זה את לא צריכה רופאה."  איך לא חשבתי על זה! את מלכה!! נפרדנו, מעלות את האפשרות להפגש בשבוע הבא  מחלקה ליד מחלקה, איחלתי לחיילת ולזיגי בהצלחה.

 בק אין דה סיטי, חניתי ושמתי פעמיי אל הסופרפארם.

כעבור חצי שעה ישבתי על האסלה קוראת שוב ושוב את דף ההוראות, מביטה בפס שהופיע ושוב בדף ושוב בפס ולא מצליחה להפסיק לחייך. דבר ראשון אני צריכה לדבר עם הדבר הטוב. חיוך. שולחת הודעה שיחזור אליי כשמתפנה. דבר שני – לקבוע תור למחר, אסור לי לאבד זמן. חיוך. קובעת תור. רופאה חדשה. אנחהוחיוך. עכשיו גוגל, לבדוק וללמוד על כל האפשרויות והביורוקרטיה. חיוך. מעניין.. אפילו הביורוקרטיה לא מורידה לי ת'חיוך!! מתקשרת לש'. היא רוצה לבוא. בסדר, אבל אני בסדר. באמת. את מוזמנת. חיוך. עכשיו, עד שהוא יתקשר, אני אכין  מרק כתום. חיוך. חיוך. חיוך. חי-יוך.

"הי, מה קורה? מה את עושה? מבשלת?? חשבתי שאני אבוא לתמוך בך בשעתך הקשה, להרגיע ואני רואה שאת כולך צוהלת." "כן, אני יודעת שזה טיפשי, אבל אני לא מסוגלת להפסיק לחייך!  הו, הנה הוא מצלצל. אני שנייה הולכת הצידה לדבר איתו. נקווה שהוא לא יתחרפן לי."

 "הי, איפה אתה?" "בדרך הביתה, מה קורה?" "אתה נוהג?" "כן" "אולי תעצור רגע בצד" "למה מה קרה?" "הכל בסדר" "אז מה, מה קרה? מה את בהריון?!" "–" "את בהריון!" "חיוך" "—" "עשיתי ת'בדיקה וזה חיובי. קבעתי תור למחר בבוקר. יום ראשון אני עושה ת'בדיקות דם ושני, אני אטפל בזה. יש לי זמן עד שבוע שביעי להליך התרופתי…" "אני יודע שאני אמור להתחרפן עכשיו ולברוח בזעקות, אבל אני לא יכול להפסיק לחייך". "אני יודעת, גמאני." "אני יודע שזאת בחירה שלך ושזה הגוף שלך ולא אגיד לך מה לעשות, אבל את בטוחה?" "כן. זאת לא שאלה." "חיוך". "חיוך בחזרה".

 *

 "אני רושמת לך בדיקות דם ובדיקת שתן ובדיקת אולטרסאונד. את האולטרסאונד תעשי עכשיו כאן. וגם חומצה פולית עד שיהיו תוצאות" "רגע, אבל אני רוצה להפסיק את זה" "אהה. לא הבנתי את זה, את נראית כלכך מרוצה."

"אתה שומע, ראיתי אותה! היא כזאת קטנה, אי אפשר לדעת בדיוק בת כמה. מכניסים לך מין מצלמה-על-מקל ואת רואה הכל שחלות, רחם וגם אותה!  אפילו נתנו לי ת'תמונה." "ואיך את מרגישה? אני מסיים לעבוד, מתארגן ובא".

תקלה

 יכול להיות שלא הייתי צריכה לזמן לי לחיים "מישהו שיפרה אותי" במקום לפטם את עצמי בהורמונים מוחלשים שיחסנו לי ת'מערכת מפני הפוריות; ברור שהייתי אינפנטילית וחסרת אחריות, לא שמרתי על עצמי ולא הגנתי עליי (כן, הסיפור הישן של 'אפ'חד לא עשה את זה בשבילי קודם אז אני לא עשיתי את זה בשבילי אחרכך'), אולי העמדתי את הגוף שלי במבחן- לראות אם אחרי הכל הוא מסוגל… (חוכמה גדולה, כל ילדה בת 12 בארצותברית מסוגלת אז למה שאת לא?!). פתאום אני הנערות האלה שאיתן אני עובדת כל השנים. טוב, לא פתאום… (זה ברור לך למה הגעת לתחום הזה מלכתחילה, לא?) אבל האמת, כל זה פשוט לא אכפת לי. אני מאושרת.

 באופן הכי מפתיע, אני מגיבה- ילדת דווקא שכמוני- כמו שהפטריארכיה הטובה מצפה ממני: ראיתי פס וחייכתי. הנה אני מוכיחה את נשיותי, מגשימה את ייעודי כפי שמכתיב לי 'הטבע' וכו'. טוב, בערך… במקום להכנס לפאניקה רבתי, לזחול מתחת לשמיכה ולחכות שזה יעבור, אני מתמודדת עכשיו עם כמה דברים שדחיתי במשך שנים וחודשים. ואני מרגישה חזקה ואני מאושרת.

 קודם כל קבעתי תור לרופאה חדשה. אחרי שפסלתי בשנתיים האחרונות את כל הרופאות של קופח בעיר הזאת, הטרחתי את עצמי, בגלל הדחיפות, לעיר הסמוכה. מסתבר שזה לא כזה סיפור להגיע לשם; מתברר שמאז הפעם האחרונה שדיברתי בחוסר סובלנות בוטה עם הפקידה בשירות הטלפוני ועם הבוסית שלה ועם הבוס-בוסית שלה, והסברתי להן שאני משלמת כל חודש בשביל שכשאני צריכה תהיה לי רופאה, ולא בעוד שבועיים, ולא מעניין אותי אם אני מוצמדת לשלושה חודשים, ולמה אני צריכה לנחש אם זה גבר או אישה??!! לא, אני לא רוצה אישה מטעמי צניעות. אל תגדירו לי את טעמיי! הוסיפו ליד כל שם של ד"ר איש כחול או אישה ורודה. עשיתי בקלות את ההתאמה בין צבע למגדר, הודות להון התרבותי שירכשתי במיטב שנותיי וככה הגעתי למי שמסתמנת כאפשרות מבטיחה להיות שותפה אפשרית במילוי המשימה של שמירת בריאותי. היא לא הסתירה את דעתה המנוגדת לשלי, לגבי אמצעים וזמינות, אך כיבדה את החלטתי, האינטיליגנציה והאוטונומיה שלי להחליט על גופי. דבר נדיר אצל רופאים מסוגה. אפילו הרגשתי נוח לבקש שאם כבר אני הולכת להידקר, שתרשום שיבדקו כבר 'הכל' (בטון אשכנזי, זה אומר כל הרעות החולות שודאי מחכות להן בשקט, זורמות בעורקיי על מיי מנוחות ללא מפריע מאז הפעם האחרונה שבדקתי לשלומן). ממש לא מובן מאליו.

דבר שני, העברתי את התיק שלי למרפאה שבקרבת מגוריי, כדי שאוכל לעשות שם בדיקות דם. הכוונה היא שלראשונה מאז יצאתי סופית את שערי הקיבוץ לפני שלוש ומשהו שנים, אני הולכת לבדוק את עצמי ובאיזשהו מקום מוסיפה עוד נדבך של פרידה מהבית, לטובת מה שיש לי בו עתיד ממשי (שלא תלוי באורח חיים ניאו-חלוצי או בשטר ערבות ומשכנתא המתבססים על הכנסה יפה וקבועה, או קשרים בהנהלה); לזה מצטרפת גם פוביית המחטים שלי, הידועה לשמצה עוד מימי החיסונים הקבוצתיים בהם נותרתי מחוץ למרפאה בסוף התור, אחרי שכל הילדים כבר נכנסו ויצאו גיבורים ובכל פעם שהגיע תורי, פיניתי אותו לגיבור שעמד מאחורי, עד שאחות ושתי מטפלות אחזו אותי בכוח והזריקו מתעלמות מתחינותיי. אמא שלי היתה אומרת "כשתיהי גדולה תמציאי תחליף לזריקות, אבל בינתיים זה מה שיש (אני גם אקים מפעל לנעליים למידות קטנות ולא מעור(!!) וגם אמציא תרופות לכל המחלות ואדאג שלא יהיו כלבים בלי בית וגם ילדים, ושלא ישליכו אשפה על הארץ ו/או ילכלכו ובכלל יהיו לי פתרונות לכל מה שלאמא שלי לא היו. היום אני יודעת שאני כבר לא אהיה גדולה. מטרארבעיםושבע, זה מה שהזריקות האלה שמנסים היום לשכנע פדופילים מורשעים לקחת, ולי הזריקו בכוח ו/או תוך לחץ ושכנוע אינטנסיביים שלא לסרב, ולהיכנע למזרק, הצליחו בסוף להשיג לי. והעולם ישאר לא נקי ולא צודק בגלל זה! זה ממש מלכוד 22. לא נראה לי שאמא שלי ידעה שזה מלכוד, כי אפילו אני, שהייתי קטנת-אמונה לגבי כל דבר, האמנתי לה שאני באמת אוכל להיות כל מה שהיא אמרה ושכל מה שלא קורה, לא צודק וטרם הומצא, הוא אחריות אישית שלי). אז הפעם לא היתה לי ברירה ואמרתי לעצמי, מה שיהיה יהיה. והלכתי לבד, בלי אמאבא, בלי הגרוש המושיע, בלי סצנה או דרמה. אמרתי תודה לאחות שהסתכלה על ההפניה ואיחלה לי מזלטוב ובקשתי לשכב והנהתי כששאלה אם זה בגלל שאני מרגישה חלשה, ונתתי לה לפשפש לי עם מחט בתוך הבשר עד שהיא נתקלה בוריד, שהזהרתי מראש שהוא דק וחמקן ונוטה להתפוצץ וסוף סוף גם אני הייתי גיבורה. כלכך רציתי להתקשר לאמא או לגרוש ולספר, אבל החלטתי לשמור את זה לעצמי. זה שלי ואף אחד לא יקח לי! (מודה ששלחתי לה' הודעה אבל זה לא אותו דבר) בכלל ההורים עוד לא יודעים אפילו שיש לי בחיים ת'דבר הטוב, וב.הספה שחזרה בעיתוי מפתיע אמרה שאני לא צריכה לספר להם אם אני לא רוצה לשתף או זקוקה/מצפה לתמיכה, רק בגלל ש"אצלנו בבית לא סוגרים דלתות", או מכיוון שאני לא יכולה לשמור על הגבולות שלי מולם. אני לא חייבת לדווח להם על כל דבר, זה עניין פרטי ואני בתאדם מבוגרת ומותר לי לשמור את המידע הזה לעצמי. זה לא נקרא לשקר. היא רק לא הבינה אם אני כלכך מאושרת, למה אני רוצה להפסיק את כל העניין? הסברתי לה את מה שאמרתי גם לדבר הטוב כשאמר שהוא מבולבל: אני מאושרת מעצם האפשרות שהפכה לממשית. מאושרת כאילו הוכחתי משהו לעצמי ולעולם. כאילו הגוף שלי ניצח את הכאב, המוגבלות, הכימיקליים וההורמונים. הנשיות שבי, שאולי בתוך תוכי אני כן מגדירה גם כפוריות, אמרה את דברה. השמיעה קול. אין לי בלבול כי ברור לי שאני לא רוצה לשים על הילדה שלי את התפקיד הכבד הזה, של למלא לי חוסר בחיים, או לאפשר לי להגדיר את עצמי ולהצדיק את הקיום שלי. לא ממשיכה את השרשרת הגנטית הזו. זה לא מתאים עכשיו משום בחינה, לא לי, לא לו, לא לה, לא לנו. סוף סוף יש לנו משהו ששנינו רואים כדבר שיכול להצליח (מעניין שבשנתיים האחרונות, בכל פעם שחשבתי על האפשרות שמצב הזוי שכזה יתכן, ממש לא היה ברור לי מה אני אעשה. "כבר לא צעירה ומי יודע מה יהיה הלאה.. בכלל לא בטוחה שאוותר" אבל עכשיו שאני רוצה הלאה, באמת, זאת אפילו לא שאלה) וזה לא פייר לאפ'חד מאיתנו. אם וכש זה יקרה אני רוצה לקחת החלטה ולהיות שלמה איתה, גם ככה יש כלכך הרבה עם מה להתמודד: פיצוץ אוכלוסין-חברה אלימה- חוסר בטחון כלכלי ואזרחי- חלוקת תפקידים ומגדרים- איך זה ישפיע על המחלה? הסיכון, להיות אמא מוגבלת ונכה- ההתמודדות עם המשפחה המורחבת- מקום מגורים ומשמעותו הקיומית החברתית והפוליטית- מערכת חינוך ציבורית או פרטית- לידה בבית שלי ולא בבית של חולים- ברית מילה (על גופתי המתה יטילו בו מום, או יקחו לצבא). ככה שלגבי דבר אחד אני רוצה להיות בטוחה.. הדבר הטוב אמר שטוב שזה קרה עכשיו, כי אם זה היה קורה קצת אחרכך, הוא ממש לא יודע מה היינו עושים.

ודבר נוסף: קונדומופוביה.

 הפסקה

 מי שאמר שהריון זו לא מחלה, כנראה לא חווה התכווצויות רחם מימיו.

מעבר לזה שכבר שבועיים אני לא מצליחה לעמוד יותר משתי דקות ברצף, לא ללכת להשתין יותר משתי דקות ברצף ולא לזכור משהו יותר משתי דקות ברצף, אני גם מתעוררת בלילות מצירים (אין דרך אחרת לקרוא לדבר הזה. מזכיר לי את גיל 15 ולמה לעזאזל התחלתי לקחת גלולות. זה וההבניה החברתית), אבל הדבר הבאמת בעייתי הוא להיזהר שלא לגרום להתכווצויות האלה בעצמי. או בעצמו של זה שאיתי. זה הכי כואב. וזו גם משימה לא פשוטה בכלל לזוג בן חמישה שבועות. בטח לא כשכולי הורמונים, בטח לא כשוכב לידך הפרי האסור. נניח שאני יכולה לשלוט על עצמי כשאני ערה, אבל בחלום, נזכרתי רק כשהיה כבר מאוחר מידי… מה שהוביל למסקנה שאולי עדיף שאשן כמה ימים לבד. אם ככה זה אחרי שבועיים, לא רוצה לחשוב מה קורה במהלך תשעה חודשים! שילחתי את הדבר הטוב לביתו, לחתוליו ולעבודתו. ואז זה תפס אותי: מה עשיתי? מה אני עושה? מה אעשה???

מה חשבתי לי, שאסתדר?! שמחתי כמו ילדה קטנה ומפגרת! אני לא יכולה לבד, אבל גם לא רוצה להיות תלויה באפ'חד! בטח לא בו. אני לא רוצה שזה מה שיהיה בינינו. זה עוד כלכך מוקדם לנו. עוד מוקדם לי להוציא מולו את חסרת הישע הפאתטית. אסרתי על עצמי להרים את מכשיר הטלפון: תני לו מרחב, גם ככה נפלת עליו עם כל העניין הזה, גם ככה גררת אותו לסיפור שכל כולו היה הרעיון שלך! וגם ההתלהבות הזו, והפשטות שבה הצגת לו את הפתרון, וואלה יופי. עלאק 'אני מאושרת', נראה אותך מחר גיבורה הטחתי בפניי לקול צלצול המכשיר הנייד. "את בוכה? מותר לך לבקש שאבוא, אם את צריכה. זה תלוי בך. אם תגידי אבוא, אבל את צריכה להגיד לי מה את רוצה, איפה את רוצה אותי בכל הסיפור.." אני רוצה או צריכה? לבד לי פתאום ומלחיץ. אבל מה זה אומר, שאני זקוקה לו עכשיו, או שסתם קשה לי בלעדיו? ולמה הוא זורק עליי ת'אחריות, איזה מין סופרמן אתה?! "אני בסדר. לך לישון." "אני אבוא מחר ישר אחרי העבודה. ואדבר איתך בבוקר, לאחל בהצלחה."

 בערבו של יום הגבורה, כשהגיעו התוצאות, ישבנו וחישבנו שבועות. מסתבר שלא שבועיים ולא בטיח. נקלטתי מההתחלה. רגע קטן של וואו! מזל שתפסתי את הכל בזמן, לא הייתי רוצה שיעשו לי חיש-גד תחת הרדמה. הרופאה הסבירה שאם לא הכל יצא, אז לא תהיה ברירה, אבל הסיכויים לטובתי, בודאות סטטיסטית. אז מחר אני באה ויושבת בועדה שתחליט בשבילי, גם אם רק באופן פורמלי, מה לעשות עם הגוף שלי ועם הנוסעת השמינית שהתנחלה לי בבטן. לא שיש לי משהו נגד האחרונה, אני אפילו התחלתי לחבב אותה, אבל כרגע היא עדיין גוש של תאי גזע, אפילו עוד לא עובר ולא נראה לי שזה עניין של אפ'חד, בטח לא של'מדינה, להגיד לי מה מותר לי לעשות בה. אחרי שהועדה תשים לי חותמת גומי, שמזכירה לי שבמדינה שאני חיה בה הגוף שלי הוא עדיין רכוש, אני מקבלת כדור ש"מפסיק את התמיכה ההורמונלית", שזה בעצם לגרום להפסקת ההתפתחות של ההריון, כמו שקורה במחזור רק שהפעם זה לא רק המסביב אלא גם התוכן שמתנוון, יש שיקראו לזה מת. אחר כך אני הולכת הביתה וחוזרת כעבור יומיים ולוקחת עוד כדור שאומר לגוף שאוטו זבל הגיע וצריך לסלק את הפסולת, שזה מעצם מיני-מיני לידה. יכול להיות שהגוף יעשה את זה באופן טבעי אחרי הכדור הראשון, אבל זה די נדיר (מבחינה סטטיסטית). ביום של הכדור השני צריך להשאר במרפאה כמה שעות, עד שהכל יצא ואז אפשר ללכת הביתה לנוח ולהנות משבועיים של כאבים, בחילות ודימום. אחרי שבועיים עושים בדיקה-ביקורת ומוודאים שהשטח נקי. יש להצטייד בכדורים משככי כאבים ותחבושות הגייניות. אסור להשתמש בטמפונים (מישהו אמר כיתה ח'..?). כל התענוג עולה כמו שכר דירה חודשי, למקרה שתהיתן.

 לאחר בחינת כל האפשרויות הרלוונטיות בשוק, שכללה, קריטריונים כמו מרחק מבית הלקוחה, שעות וימי פעילות, שלבי הביורוקרטיה, עלות מול תועלת, וזמן האספקה, זכתה במכרז המרפאה הפרטית אשר שוכנת בפינת הרחוב המקביל. הדבר הטוב אמר שהוא חסך בדיוק בשביל אירועים כאלה, ואני חייגתי וקבעתי תור למחר.

ולא אין צורך שתבוא איתי בשביל לקחת כדור. חבל בשביל זה להפסיד יום עבודה.

הועדה האמורה התגלתה כעורבא-פרח. אח, המגזר הפרטי!

המזכירה הסבירה לי את ההליך ומילאה פרטיי, הרופאה הגישה לי את הכדור והאחות כוס של מים.

הכל הלך חלק, כמעט, עד לרגע שבו התברר שאני שלילית. אני שלילית וזה בדם שלי.

כל השנים האלה, ששיכנעתי את עצמי שזו לא פסימיות, זו ריאליות. קיצונית. שאני בעצם אופטימית, אחרת לא הייתי עוסקת בחינוך ובשינוי חברתי. הכל בעצם היה מנגנון הגנה מפני האמת: אני שלילית. וא/נשים שליליים כמוני, אם הם מתחברים עם א/נשים חיוביים כמו הדבר הטוב, צריכים לקבל זריקה. אחת עכשיו, ועוד שתיים בכל הריון שיבוא מעתה ועד עולם. אחת לקראת הסוף ואחת אחרי הלידה. אחרת עלול להיות רע ומר..

עוד מחט! "לא נורא", הרגיעה המזכירה "יש לך זמן עד הכדור הבא, זה לא דחוף" (והזכירה לי ימים שנראה היה לי הגיוני לא להתגייס רק כדי להימנע מהסצינה המחרידה של החיסונים בלשכת הגיוס. אח, התמימות! היום נראה לי הגיוני לא להתגייס כדי להימנע מהסצינה המחרידה של השירות הצבאי). הבנתי שזמני קצר, ואצתי רצתי לרופאה הציבורית להשיג את המרשם, כדי להספיק לבית המרקחת ולרכוש שם זריקה במחיר ציבורי, ולהתפנות לסדר את כל מה שצריך לסדר, להצטייד בכל מה שצריך להצטייד, לטייל עם כל מה שצריך להוציא לטיול, בטרם יתחיל מה שיתחיל. אני מודה שכשאמרו לי כאבים ובחילות לא התרגשתי. מה כבר יכול לרגש תסמונאית כאב כרוני שכמוני?! כבר כאבתי כאבים בחיי; עם כאב פיזי אני מסוגלת להתמודד; סבל גופני הוא דבר נסבל; כך חשבתי לעצמי, אבל שום דבר לא הכין אותי למה שהגיע עוד באותו הערב. זה לא כלכך מפתיע שאם יש רצף של תגובות אפשריות לדבר כלשהו, אני אתמקם לי בקצה הקצה של הרצף, אבל ל24 השעות שבאו בעקבות הכדור הראשון, לא ציפיתי.

אני יושבת לי כעת בנינוחות וכותבת על השעות האלה קצת ביראה וקצת בנוסטלגיה, בעיקר כי באותם רגעים עצמם, שהרכיבו 24 שעות של התקפי צירים בני כעשרים דקות מהגהינום אחת לשעה, ושהותירו אחריהם כארבעים דקות של תשישות על סף עילפון, לא הייתי מסוגלת לכתוב או לתקשר עם העולם החיצון (כולל שמוליק). עברתי חוויה רגשית ורוחנית ואני עדיין מחפשת מילים לתארה. בחלק הראשון אני זוכרת שהדבר הטוב היה לצידי. נחר לצידי בעודי חושקת שיניים ומשתדלת שלא להטריד מנוחתו. את רוב רגעי הסבל עברתי טרודה באפשרות שאעיר אותו או שיאלץ לראות אותי במצבי ואיך הדבר עלול להשפיע על הדבר. עם השעות ההתקפים נעשו יותר ויותר קשים ועדיין מצאתי את עצמי עסוקה בכל פעם בו, במה הוא יחשוב וירגיש ובחוסר האונים שלו מול הסיטואציה, מודעת לאבסורד ומתקשה להתעסק בכל דבר אחר. בהתחלה, עוד ניסיתי לשעשע בין כאב לכאב. גם הודעתי לו שבפעם הבאה, אנחנו מאמצים! אחרכך נשאבתי למחשבות סופניות, תוהה באיזה מצב הוא ימצא את גופתי במקרה שלא אשרוד את ההתקף הנוכחי ואיך זה יראה. חשבתי עד כמה זה מופרע שהוא כלכך רוצה להיות שם בשבילי ושאתן לו מקום, וכל מה שאני מסוגלת זה לנוע בין תלות וחוסר אונים, לבין עיסוק ודאגה לתחושותיו-מחשובותיו-רגשותיו-וצרכיו, בזמן שאף אחד מן השניים הוא לא המקום שלי, בו נמצאת ההתמודדות שלי, עם ההריון הזה וההפסקת הריון הזאת ואיפה ששניהם תופסים את הקשר הזה ואותי ואת התפקיד שהייתי רוצה שהדבר הטוב יקח בחיי בכלל וברגעים אלה בפרט וגם על אפשרות של יחסי כוחות שיוויוניים. ושוב, לנשום עמוק, לאט. איזה פחד, הגוף שלי נגדע מבפנים. ולחשוב איך זה כשאת צריכה עוד להוציא ממך משהו שקורע אותך לשניים… מעניין מה עם מ', אם היא כבר יולדת. לפחות לכאב שלה יש תכלית. בסופו יהיה לה ילד! ואני פה, משספת את אברי הפנימיים בשביל להמשיך חיים של רווקה תלאביבית מזדקנת. מאיפה המחשבות האלה?! ממתי אני מקנאה בסבל של אחרים? ממתי אני עושה תחרויות של מסכנות? כאילו שסבל מקזז סבל. כאילו שאין מספיק כאב לכ-ו-ל-ם. עברתי עוד אחד. לא האמנתי שאצליח. לנוח כל עוד אפשר. אפילו לשבת בשביל להשתין לא מצאתי כוחות. תיכף יגיע עוד אחד, אני כבר מזהה את הסימנים. אסור לי לתת למחשבות הרעות להשתלט, הן עושות הכל הרבה יותר גרוע. אני חזקה, אני מסוגלת ואני צריכה לזכור את זה. הנה זה בא. לנשום, לאט. לתת לגל האדיר הזה לשטוף אותי, לצלול לתוכו. להרפות הכל, לא להאבק. לתת לכאב לעבור בכל נים ונים, להכנס פנימה, עד שיעבור. עד להקלה. ועוד אחד. הן נעשות יותר קצרות ההפוגות. אני כלכך תשושה. הדבר הטוב כבר הלך לעבודה. מה השעה? הצירים האלה הם כמו מאניה דיפרסיה בזעיר אנפין. בטווח של שעתיים יש לי שתי אפיזודות של היי ושלוש של דיכאון. נותן לי זווית מעניינת על היוזרים ששולטים לי בהארד דיסק ואיך הם משפיעים על דרכי החשיבה וההתמודדות. רגע אחד אני בדרך לאבדון ורגע אחרכך אני מרגישה עוצמה כמו שלא הרגשתי מעולם. מסיבוב לסיבוב הכוח שבי עולה וגואה. אני יכולה. יש בי עוצמה אדירה. ושוב בוקר, הסערה שככה. מנצלת את השקט היחסי להתקלח-לאכול-לסיבוב עם שמוליק. מתארגנת לשלב האחרון. מתכוננת לכדור נוסף, שיתחיל את הכל מהתחלה.

יש לי שש שעות לשרוף שם, לוקחת ספר לזמנים שבין לבין. בולעת כדור מקבלת זריקה. אחרי היממה הזו, מה זו מחט קטנה? האחות אומרת שהייתי צריכה להתקשר עם כאבים כאלה. הרופא אמר שזה מוזר שהגבתי ככה כבר לכדור הראשון. אחרכך הוא שאל בזלזול אם הבאתי איזה ספר זול או טיפשי, לא זוכרת את מילת התואר שבה השתמש. היא מתאימה גם לתיאור הפרצוף שהיה לו, כשהראיתי לו את הכריכה מקדימה. זה שנכנסתי להריון לא מתוכנן, לא אומר שאני טיפשה. כמו שספר שאני קוראת לא אומר את ההיפך. את התובנה הזו שמרתי לעצמי, וגם את הבחילה, שהנחתי כתופעת לוואי אבל לא של הכדור. "אני לא מאמין שאת לבד" שלח לי הדבר הטוב והקצת מנודה. "אני לא לבד. יש לי אותי". שום דבר לא יכול לי. מפשילה שרוולים, הנה זה בא. הפעם זה סתם היה כמו מחזור רע במיוחד. כואב כואב, אבל בגבולות הנורמה. כמעט עמדתי לסיים ת'ספר, כשהרגשתי שהיא כבר ממש עומדת לנטוש. מיהרתי לשירותים, כדי להימנע משפיכות דמים וכדי להעמיד קבל עם ואסלה את הסצנה האהובה עליי מ"סיר הסירים", הספר של נפתלי. להתראות כמעט-עוברה שלי, להתראות בים. זה נגמר בוודאות. ראיתי אותה פנים אל פנים. טוב, לא היו לה פנים. היא באמת היא גוש, לא יותר. שני גושים. גררתי את עצמי מרוקנת וריקה, אל המיטה. בקרוב תשתחררי אל העולם אל שארית חייך נטולי ההריון, אמרתי לי קצת בצער וקצת בהקלה וגם סימסתי לאב המאושר. זה לא קרה ממש בקרוב, כי הייתי כלכך פולניה ונוחה, ששכחו שאני שם. רק כשממש הייתי בטוחה שאני יכולה להשאר שם עד הערב בלי שאיש ירגיש, החלטתי להתמודד עם עוד שד קטנטן ולשאול אחות שהתחילה משמרת חדשה ולא ידעה על קיומי אם אני יכולה ללכת. היא ביררה מי אני ומי הרופא ואחרי עוד כמה זמן הוא בא ואמר לי ללכת הביתה. לנוח. וזהו. חלף עבר. והדבר בדרך ויש המון מקום. סוף.

מאת: Uri Baruchin

Uri is an international creative strategist based in London, working as Head of Strategy for global design and brand consultancy The Partners. He lectures at the London College of Communications' MA in Graphic Branding and Identity, mentors in a variety of programmes and writes about marketing and culture.