"נעמה", בת 60, מורה בגמלאות.
בקיץ 1986 הריתי הריון לא מתוכנן, לאחר שנאסר עלי רפואית עקב דימומים עזים להשתמש באמצעי מניעה. הייתי אז אם לארבעה ילדים, הבכור בן 11 והצעירה פעוטה בתשנה וחצי. היינו משפחה בת 6 נפשות. לא תוכננה הרחבת המשפחה.
משום בחינה לא התאים לי ההריון באותה תקופה. הייתי מטופלת בארבעה ילדים קטנים, מנותקת ממשפחה שיכלה לסייע לי בגידול תינוק חמישי אפילו אם היה ההריון מתוכנן ורצוי. והריון זה, לא היה מתוכנן אף לא רצוי.
משפחתנו התגוררה באותה תקופה בצפון, בנסיבות עבודתו של בעלי. עמדנו לחזור למרכז, ובדיקה הוכיחה שאני בהריון שבוע לאחר שהתפטרתי ממשרתי בצפון, ותכננתי לחפש עבודה באזור מגורינו החדש.
החלטתי לפנות לוועדה רפואית להפסקת ההריון. רופא המשפחה הביא לידיעתי שלא תהייה כל הצדקה "סוציאלית" לועדה להתיר לי לעבור הפלה. בעלי ואני היינו בוגרים, אך לא מבוגרים מידי, משכילים והשתכרנו סכומים שהיה בהם כדי לאפשר כלכלית גידול תינוק נוסף.
אף שלרופא המשפחה לא היה ספק שאני מאוזנת נפשית ואין פגם בשיקול הדעת שלי. הציע לי לנצל את האופצייה של הסעיף הנפשי. מצאתי את עצמי, אשה ברת דעת מכל בחינה, נאלצת לביים עילה.
הוועדה התקיימה בבית החולים הפסיכיאטרי בצפת. מקום פיזי מדכא כאז כן בהווה.
אני בוגרת תואר ראשון בתיאטרון.
גילמתי בפני הוועדה אשה צעירה בהתקף פסיכוטי.
הוועדה אישרה את ההפלה.
אני? לא שמחתי. חשתי מושפלת. טראומת הכורח לשקר שכפו עלי החוקים נוספה ללחץ שגזר עלי המצב כולו. התחושה המבזה של האילוץ לשקר על מנת לקבל זכות טבעית מלווה אותי עד היום, כאשר אני נחשפת לסיפורים דומים…
סברתי אז כהיום שאני גברת לגופי. שאני ובן הזוג שלי זכאים להחליט כמה ילדים יהיו לנו ללא לחץ כלשהו של פרוצדורות בירוקרטיות מגבילות ובלי לחוש שעצם האינטרס שלי לתכנון ילודה הוא עבירה על החוק. אני עצמי, או אני והוא זכאים להחליט על כך, ולא נוגבל בהחלטותינו לגבי גודל המשפחה שלנו.
הפלה - ההחלטה שלך 