ארבעה ילדים, מספיק ודי. מאת מירי שחם

ארבעה ילדים, מספיק ודי.

 ארבעה ילדים ילדתי, בן, בת, בן ובן. בין הלידה הראשונה לרביעית חלפו חמש ורבע שנים, ואולי עליי לדייק ולומר – רק חמש ורבע שנים. בהתחשב בזה שאני אישה חילונית שנשואה לאיש חילוני, פער כזה הוא בהחלט לא סטנדרטי. אם להיות כנה יותר, עליי להודות שבמעגלים החברתיים שלנו אישה מרובת-הריונות מהסוג שלי היא בגדר קוריוז, כמעט מופע קירקסי, לוליינית שמלהטטת בין ארבעה קטנטנים ורודי עכוז. כששאלו לאן אנחנו ממהרים, ענינו שנראה לנו נחמד להקים משפחה גדולה בבת-אחת, בה כל הילדים יגדלו להם ביחד. בינינו לבין עצמנו, בלי שאף אחד ישמע, כינינו אותם "כנופיית הארבעה" וחיכינו שיגדלו כדי שנחזור לנשום סדיר.

הייתי בת עשרים ושש כשנכנסתי להריון בפעם הראשונה, וכשבני הרביעי נגמל מחיתולים מלאו לי שלושים ושלוש.

בחשבון פשוט – שבע שנים, אבל פשוט זה לא היה. שבע שנים של בחילות בוקר וגודש בשדיים וקימות ליליות ושירי ערש. שבע שנים של בקבוקים ומוצצים וחיתולים חד-פעמיים וחיסונים ומחלות וקלטות של עוזי חיטמן. שבע שנים דחוסות, נהדרות, איומות, של אימהות אינטנסיבית שהפכה לי לטבע שני, ואחר כך לטבע ראשון. שבע שנים שבסיומן שכחתי מי אני ומה אני רוצה, ובכלל –איך זה לצאת מהבית לבד, ואיך מתיישבים בבית קפה עם ספר, ואיך חוזרים ולובשים מכנסי ג'ינס. לאט לאט, מהוססת לפחות כמו עולל שמקרטע את צעדיו הראשונים, למדתי להכיר את עצמי מחדש. לא רק אמא. לגמרי אישה.

 שנים חלפו. בגיל ארבעים ואחת שוב הרגשתי פתאום תחושות גופניות שהיו מוכרות לי משכבר הימים, וידעתי, עוד לפני שמקלון הבדיקה אישר ביוכימית את הממצאים – אני שוב בהריון. לא מתוך בחירה, סתם פשלה סטטיסטית. לרוע מזלי נפלתי בתוך האחוז המזערי של אלה שמשתמשות באמצעי מניעה ובכל זאת אוכלות אותה. קורה. ידעתי מייד – ארבעה ילדים זה מספיק ודי. ילד נוסף, חמישי, לא בא בחשבון. אלה שנותיי היפות ואני רוצה אותן בדיוק כפי שהן. אמצעי מניעה כושל הוא לא סיבה מספיק טובה לחזור ולגדל תינוק. לא רציתי לחזור אל בקבוקי הפורמולה ואל צחנת המגבונים הלחים. כבר לא הייתי שם, המשכתי הלאה. תרומתי לדמוגרפיה אינה מוטלת בספק, עכשיו די.

 עוד באותו יום קבעתי תור לרופא הנשים שלי, אותו רופא שליווה אותי במהלך טיפולי ההפריה שקדמו להריונות, ואחר כך ליווה אותי לאורך כל מעקב היריון כפול ארבע. הוא אמר משהו על וועדה, ועל כך שאצטרך לשכנע אותם להתיר לי להפסיק את ההיריון החמישי. נו טוב, חוק זה חוק. יומיים התעסקתי רק בזה – ניסחתי ניסוחים והעליתי נימוקים, כל זה ביני לביני. ידעתי שאני לא מוותרת בשום אופן על הפסקת ההיריון, הייתי מאד מאד נחושה – זה הגוף שלי, וזה גוף שבע, שכבר מיצה לחלוטין את פאזת האימהות לתינוקות. עדיפה אמא מאושרת לארבעה ילדים מאשר אמא אומללה לחמישה. בסופו של דבר לוועדה לא הגעתי, כי יומיים לאחר מכן עברתי הפלה טבעית, באושר גדול ובצהלולים. אני לא יודעת איך מתקבלות נשים מהסוג שלי בוועדה להפסקת הריון, ומה יש לחוק היבש להגיד על אמא ותיקה שלא רוצה להיות אמא מחדש, ולמה זה עניינו של החוק, לעזאזל. אני רק יודעת שבמערכת השיקולים שנמתחת בין הרחם לבין הלב לבין השכל, ככל שזה תלוי בי, אין מקום לאף אחד אחר מלבדי. חשוב שכל אחת שנקלעת למצב כזה תמצא בעצמה את הכוחות להתנגד להלאמה של הרחם שלה על ידי זרים המונעים משיקולים זרים.

מאת: Uri Baruchin

Uri is an international creative strategist based in London, working as Head of Strategy for global design and brand consultancy The Partners. He lectures at the London College of Communications' MA in Graphic Branding and Identity, mentors in a variety of programmes and writes about marketing and culture.

תגובה אחת בנושא “ארבעה ילדים, מספיק ודי. מאת מירי שחם”

סגור לתגובות.